מכירים את המושגים שתמיד יש עליהם מחלוקת? מזרן או מזרון?…
הרגשנו שיש לנו חובה לבוא ולעשות סדר אחת ולתמיד (עד הבלבול הבא) בנוגע לשאלות על: מה הוא מופע אקוסטי והאם הוא צריך הגברה?
אז, נתחיל בהסבר על מופע אקוסטי.
על פי ההגדרה היבשה – הופעה אקוסטית היא הופעה ללא כלים אלקטרוניים וחשמליים.
אבל בואו נדבר רגע על איך באמת מרגישים בהבדל:
בסוג ההופעות האלו, המבצעים נאלצים להתאים את היצירות שלהם ולבצע עיבודים עדינים והרבה פחות תלויי סאונד. העובדה שאין להם כיסוי גדול של כלים חשמליים וסאונדים מאסיביים מאלצת אותם לייצר מופע יותר אינטימי ולבנות סביבו עניין וייחוד.
גרסה שכזאת, מפשיטה את כל האפקטים והכלים החשמליים שנמצאים בביצוע המקורי, ומשאירה אותו כמעט "עירום". רק קולו של הזמר עם גיטרה אקוסטית ואולי עוד כלי נוסף מלווים אותו. לא פעם נוטים לחשוב שגרסה אקוסטית היא כבדה או מיושנת אבל זוהי טעות. יש גרסאות מרימות שמתאימות בדיוק להופעה קטנה ואינטימית כמו למשל הביצוע הזה של ירמי קפלן.
לעיתים, כמו שאולי יצא לכם לחוות, הגרסה האקוסטית יכולה להתעלות על המקור דווקא בגלל שהיא מינימליסטית ויותר קל להתחבר אליה. היא מביאה זווית מוסיקלית שונה ומרתקת.
שאלת השאלות: האם מופע אקוסטי צריך הגברה?
התשובה המוחלטת עליה היא כן. לפחות אצלנו ב-IntiMic והנה כמה סיבות:
המופעים הם מופעים מקצועיים בהם אמנים מהשורה הראשונה מביאים אליכם את היצירה שלהם ולכן נרצה לשמור על סטנדרט מסוים שייתן חוויה טובה עבור האמן והקהל יחד.
בנוסף, הגברה היא אלמנט הכרחי על מנת לספק את החוויה השמיעתית הטובה ביותר (אל תדאגו, הציוד והווליום מותאמים לכמות הקהל וגודל החלל כך שהכל יהיה ׳בול׳).
עוד סיבה היא שכאשר כמות הקהל קטנה, במיוחד בקהל בו האנשים מכירים זה את זה, תמיד יש רחשים של מישהו שזז, אחד שלוחש משהו לחברו, אורחים שקצת איחרו ומצטרפים. נרצה שעל כל אלו האמן יוכל להתגבר כדי לספק את חווית שמיעה רציפה ונוחה לכל הקהל. ההגברה מסייעת לנו גם באפיק זה.
אחרון ואולי הכי חשוב – לשיר ללא הגברה היא משימה לא פשוטה בכלל שלעיתים יכולה לשחוק את מיתרי הקול. כשיש קול כל כך יפה, אנחנו וגם אתם ממש לא רוצים שזה יקרה.
אז בקיצור, אם אנחנו צריכים לסכם, אנחנו ממש אוהבים הגברה והופעות אקוסטיות. מקווים שעכשיו אחרי שקראתם גם אתם תהיו.
ואם אתם עוד לא – קחו כמה ביצועים אקוסטיים שאנחנו נהנים לשמוע כל פעם מחדש 🙂
מחברת המאמר: ניצן לנדמן